גישת הקשר המרפא – טיפול דרך קשר הורה־ילד

כיצד אפשר לסייע לילד באמצעות עבודה עם ההורה?

גישה טיפולית המסייעת לילד באמצעות עבודה עם ההורה, גם כאשר הילד אינו משתתף במפגשים הטיפוליים.

יש מצבים שבהם הורים מזהים שילדם מתמודד עם פחד, מתח, קושי רגשי, התפרצויות או שינוי בהתנהגות, אך הילד אינו רוצה להגיע לטיפול. לעיתים הוא צעיר ומתקשה להסביר מה עובר עליו, נרתע ממפגש עם אדם שאינו מכיר או אינו מסוגל עדיין לשתף פעולה בתהליך טיפולי ישיר.

במצבים כאלה ההורה עלול להרגיש חסר אונים: הוא רואה שהילד זקוק לעזרה, אך אינו יודע כיצד לסייע לו בלי ללחוץ עליו או להכניס אותו לתהליך שאינו מוכן אליו.

גישת הקשר המרפא מציעה אפשרות אחרת: להתחיל את העבודה באמצעות ההורה, המשמש כגשר טיפולי עבור הילד, גם כאשר הילד עצמו אינו משתתף במפגשים.

גישת הקשר המרפא בקצרה

• הילד אינו חייב להשתתף במפגשים כדי להתחיל את התהליך.
• ההורה משמש כמתווך, אך מוקד העבודה נשאר הילד והקושי שעמו הוא מתמודד.
• העבודה משלבת כלים המבוססים על טאפינג ומתמקדת באירועים, ברגשות ובתגובות הקשורים לקושי.
• בין המפגשים עוקבים אחר ההתנהגות, התפקוד והתגובות של הילד כדי לבדוק מה משתנה בפועל.
• הגישה יכולה להשתלב עם טיפול רגשי, רפואי, חינוכי או משפחתי ואינה מחליפה אותם כאשר הם נדרשים.

מהי גישת הקשר המרפא?

גישת הקשר המרפא היא דרך עבודה שבה ההורה מגיע למפגש, אך מוקד התהליך נשאר הילד והקושי שעמו הוא מתמודד.

ההורה מביא את סיפורו של הילד: מה קרה, מתי החל הקושי, כיצד הוא בא לידי ביטוי ומה ידוע על החוויות שייתכן שקדמו להופעתו. דרך הקשר הקרוב והיכרותו העמוקה של ההורה עם הילד אפשר להתמקד בחוויה הרגשית של הילד ולעבוד עליה בעזרת כלים המבוססים על טאפינג.

לא מדובר בהדרכת הורים רגילה, וההורה אינו נדרש לעבור תהליך אישי או להשתנות כתנאי לכך שהילד יקבל עזרה. במסגרת העבודה הוא משמש כמתווך עבור הילד.

האם העבודה נעשית על ההורה או על הילד?

אף שההורה הוא זה שמשתתף במפגש, מוקד העבודה הוא הילד.

במהלך התהליך ההורה מתבקש להתחבר, ככל האפשר, למה שהילד אולי חווה: פחד, מתח, כעס, עלבון או תחושה גופנית הקשורה לקושי. מתוך ההתמקדות הזאת נעשית עבודת הטאפינג, כאשר הכוונה הטיפולית מופנית אל הילד ואל הנושא שעמו הוא מתמודד.

לדוגמה, אם ילד החל לפחד להישאר לבדו לאחר אירוע מסוים, העבודה אינה חייבת להתמקד בפחדיו האישיים של ההורה. ההורה מביא למפגש את האירוע, את מה שהוא יודע על תגובת הילד ואת האופן שבו הקושי מופיע בחיי היום־יום. לאחר מכן מתמקדים בחוויה האפשרית של הילד ועובדים עליה באמצעות ההורה כמתווך.

אם במהלך המפגש עולה קושי אישי של ההורה המשפיע על הקשר, אפשר להתייחס אליו בנפרד ובהסכמתו. עם זאת, שינוי אישי של ההורה אינו תנאי לקיום התהליך.

הגישה אינה מניחה שההורה יודע בוודאות מה הילד מרגיש. איננו קובעים עבור הילד מהי החוויה שלו, אלא עובדים בזהירות עם הדברים שאמר, עם מה שההורה ראה ועם המידע הידוע על האירועים שהתרחשו.

כיצד עבודה באמצעות ההורה יכולה לסייע לילד?

זוהי אחת השאלות הטבעיות והחשובות ביותר: אם הילד אינו משתתף במפגש, כיצד עבודה שנעשית באמצעות ההורה יכולה לסייע לו?

גישת הקשר המרפא מבוססת על כך שההורה הוא אדם קרוב לילד, מכיר את סיפורו ויכול להביא למפגש מידע על האירועים שעבר, על תגובותיו ועל המצבים שבהם הקושי מופיע. במסגרת התהליך ההורה מתמקד בחוויה האפשרית של הילד ומבצע את עבודת הטאפינג בשמו ובהתייחס לקושי שעמו הילד מתמודד.

דרך זו מאפשרת להתחיל להתייחס לחוויה של הילד גם כאשר הוא צעיר מאוד, מתקשה לבטא את עצמו או אינו מוכן להשתתף בטיפול ישיר. היא אינה מחייבת אותו לספר על דברים שאינו מוכן לבטא ואינה מעמיסה עליו את התחושה שהוא עצמו הבעיה.

מניסיונם של מטפלים העוסקים בטאפינג באמצעות מתווך קיימים דיווחים על שינויים שהופיעו אצל ילדים לאחר עבודה שנעשתה עם הוריהם. עם זאת, חשוב לדייק: נכון להיום, הידע על עבודה מסוג זה נשען בעיקר על ניסיון טיפולי ועל תיאורי מקרה. עדיין אין בסיס מחקרי מספק המאפשר לקבוע בוודאות כיצד היא פועלת או להבטיח שתביא לשינוי אצל כל ילד.

לכן איננו מתחילים מהבטחה שהגישה תעבוד, אלא מבדיקה זהירה: מגדירים את הקושי, עובדים על נושא ממוקד ועוקבים אחר מה שמתרחש בפועל בחיי הילד.

בדיווחי מקרה מתואר כי לעיתים כבר במהלך המפגש הראשון התמונה מתחילה להתבהר. עשויים לעלות פרטים, זיכרונות או הקשרים המסייעים להבין טוב יותר את החוויה של הילד ואת הקושי שעמו הוא מתמודד. לעיתים הורים מדווחים גם על שינוי ראשוני לאחר המפגש הראשון, אך אין אפשרות לצפות זאת מראש והוא אינו מתרחש בכל מקרה.

שינוי נבחן לפי ההתנהגות, התפקוד והתגובות של הילד לאורך זמן — ולא רק לפי התחושה שהתהליך היה משמעותי במהלך המפגש.

האם הקושי של הילד נגרם בגלל ההורה?

לא. גישת הקשר המרפא אינה מבוססת על האשמת ההורה ואינה מניחה שהוא הגורם היחיד לקושי של הילד.

קשיים רגשיים והתנהגותיים עשויים להתפתח מתוך שילוב של גורמים רבים: חוויות שעבר הילד, מזג ורגישות אישית, שינויים במשפחה או במסגרת החינוכית, קשרים חברתיים, מצבי לחץ ולעיתים גם גורמים גופניים או התפתחותיים. לא תמיד ניתן לזהות גורם אחד ברור, ולעיתים אין צורך לעשות זאת כדי להתחיל לסייע.

ההורה משתתף בתהליך לא מפני שהוא אשם, אלא מפני שהוא מכיר את הילד, קרוב אליו ויכול לשמש עבורו גשר טיפולי. גם כאשר מתברר שאירוע משפחתי או תגובה של ההורה היו קשורים לקושי, מטרת העבודה אינה לחפש אשמים. ההתבוננות במה שקרה נועדה להבין את החוויה של הילד ולבדוק כיצד אפשר לסייע לו כעת.

במקום לשאול "מי אשם?", אנחנו שואלים: מה הילד חווה, מה הוא זקוק לו וכיצד אפשר לעזור לו מכאן והלאה?

מה קורה בפועל במפגש?

המפגש מתקיים עם ההורה, ללא צורך בנוכחות הילד. בתחילת התהליך ההורה מתאר את הקושי ואת האופן שבו הוא בא לידי ביטוי בחיי היום־יום.

אנחנו מנסים להבין יחד:

• מתי החל הקושי והאם התרחש באותה תקופה אירוע משמעותי.
• באילו מצבים הקושי מופיע או מתחזק.
• כיצד הילד מגיב מבחינה רגשית, גופנית והתנהגותית.
• מה הילד אומר על הקושי, אם הוא מדבר עליו.
• אילו שינויים התרחשו בבית, במשפחה, במסגרת החינוכית או בקשרים החברתיים.
• מה כבר נוסה ומה הייתה תגובת הילד.

לאחר שמתקבלת תמונה ברורה ככל האפשר, בוחרים נושא ממוקד לעבודה. במקום לנסות לפתור בבת אחת את כל מה שהילד חווה, מתחילים בדרך כלל מאירוע, מפחד, מתגובה או ממצב מסוים.

בשלב העבודה ההורה משמש כמתווך עבור הילד. בהנחייתי הוא מתמקד בחוויה האפשרית של הילד ומבצע את תהליך הטאפינג בהתאם למילים, לרגשות ולתחושות שעולים במפגש. העבודה עשויה לשלב טכניקות לשחרור רגשי (Emotional Freedom Techniques – EFT), מאסטר טאפינג (Master Tapping – מאסטר טאפינג) וכלים נוספים בהתאם לצורך.

במהלך התהליך אנחנו שמים לב למחשבה חדשה, לזיכרון, לתחושה גופנית, לרגש נוסף או לפרט שעשוי להרחיב את הבנת חווייתו של הילד. בסיום מסכמים את מה שעלה ומחליטים למה כדאי לשים לב בימים שלאחר מכן.

ההורה עוקב אחר האופן שבו הקושי מתבטא, עוצמת התגובה, תדירותה והמצבים שבהם היא מופיעה. במפגש הבא משתמשים במידע הזה כדי להחליט אם להמשיך באותו נושא, לעבור לרובד נוסף או לסיים את התהליך.

באילו מצבים גישת הקשר המרפא עשויה להתאים?

גישת הקשר המרפא עשויה להתאים כאשר הילד מתמודד עם קושי רגשי או התנהגותי, אך אינו משתתף בטיפול ישיר. לעיתים הילד צעיר מכדי להסביר את מה שהוא חווה, ולעיתים הוא אינו רוצה לדבר, אינו משתף פעולה או מתנגד להגיע למפגש טיפולי.

אפשר לשקול את הגישה במצבים כגון:

• פחדים וחששות.
• מתח רגשי או רגישות מוגברת.
• קשיי שינה או פחד להישאר לבד.
• התפרצויות כעס ותגובות רגשיות חזקות.
• הימנעות ממצבים מסוימים.
• קושי בפרידה מההורה.
• קושי להסתגל לשינוי, למעבר או למסגרת חדשה.
• תגובה לאירוע מפחיד או לחוויה שהותירה רושם רגשי.
• קושי חברתי או רגשי שהילד מתקשה לדבר עליו.
• מצב שבו הילד אינו מוכן להגיע לטיפול או לדבר עם איש מקצוע.

הגישה יכולה להתאים גם כאשר ההורה מרגיש שהילד זקוק לעזרה, אך אינו יודע כיצד להתחיל בלי להפעיל עליו לחץ. העבודה באמצעות ההורה מאפשרת להתחיל את התהליך בעדינות, בלי לחייב את הילד לדבר על מה שעובר עליו ובלי להעמיס עליו את התחושה שמשהו בו אינו בסדר או שהוא עצמו "הבעיה".

כך ניתן להציע לילד סיוע תוך שמירה על תחושת הערך שלו, ולהימנע מעוגמת הנפש שעלולה להתעורר כאשר הוא חווה את הפנייה לטיפול כביקורת, כדחייה או כסימן לכך שמשהו בו פגום.

דוגמה לתהליך באמצעות ההורה

אמו של ילד בן שש פנתה אליי לאחר שהתרשמה כי בנה מתמודד עם חרדה שליוותה אותו, בחוויה שלה, מאז לידתו. היא ביקשה לבדוק אם אפשר לסייע לו בלי לערב אותו ישירות ובלי שיצטרך להשתתף במפגשים.

בתהליך האם שימשה כמתווכת עבור בנה. יחד עברנו על ציר הזמן של חייו וניסינו לזהות חוויות ונקודות משבר שעשויות להיות קשורות לקושי שאותו תיארה. לאחר מכן עבדנו על כל אחת מהנקודות באמצעות כלים המבוססים על טאפינג, כאשר המיקוד נשאר בילד ובחוויה האפשרית שלו.

בין המפגשים האם התבוננה בהתנהגותו של בנה ובאופן שבו הוא מגיב למצבים שבדרך כלל עוררו בו חרדה. ממפגש למפגש היא דיווחה שהיא מבחינה בשינויים בהתנהגותו.

התהליך כלל בסך הכול ארבעה מפגשים. לאחר המפגש הרביעי האם הרגישה שהמטרה שלשמה פנתה הושגה ובחרה לסיים את התהליך.

זהו תיאור של מקרה מסוים, המבוסס על התרשמותה ודיווחיה של האם. אין להסיק ממנו שכל ילד יגיב באותו אופן או שארבעה מפגשים יספיקו בכל מצב. עם זאת, הוא ממחיש כיצד אפשר להשתמש בהורה כגשר טיפולי, לעקוב אחר השינוי בחיי היום־יום ולהחליט על המשך התהליך בהתאם למה שמתרחש בפועל.

האם הילד צריך לדעת על התהליך?

התשובה תלויה בגילו של הילד, ביכולת שלו להבין את המתרחש ובנסיבות שבגללן ההורה פנה לקבלת עזרה.

אין צורך להעמיס על ילד צעיר הסברים מורכבים או לגרום לו להרגיש שמתקיים סביבו טיפול מפני שמשהו בו אינו תקין. עם זאת, ככל שהילד בוגר יותר ומסוגל להבין, רצוי לשמור על פתיחות ולהסביר לו בשפה פשוטה ומותאמת לגילו שההורה מבקש ללמוד כיצד לסייע לו.

אפשר לומר, לדוגמה:

"אני נפגש עם אדם שעוזר לי להבין איך אפשר לתמוך בך במה שקשה לך."

הסבר כזה אינו מטיל אחריות על הילד, אינו מחייב אותו להשתתף ואינו מציג אותו כבעיה. הוא מאפשר לשמור על אמון ולהבהיר שההורה פועל מתוך דאגה ורצון לעזור.

חשוב גם לכבד את פרטיותו של הילד. המידע שההורה מביא למפגש צריך להיות קשור לקושי שלשמו פנה, בלי לחשוף פרטים שאינם נחוצים לתהליך. המטרה אינה לנתח את הילד מאחורי גבו או להחליט עבורו מה הוא מרגיש, אלא לנסות לסייע לו בזהירות ובהתבסס על המידע הקיים.

אם הילד מביע התנגדות ברורה או מבקש שלא לעסוק בנושא מסוים, נכון להתייחס לכך ברצינות ולבדוק כיצד אפשר להמשיך בלי לפגוע באמון שבינו לבין ההורה. הגישה נועדה להפחית לחץ מהילד, לא לעקוף את רצונו.

האם הילד יצטרך להשתתף במפגשים בהמשך?

לא בהכרח. גישת הקשר המרפא מאפשרת להתחיל את העבודה באמצעות ההורה, בלי להציב את השתתפות הילד כתנאי לתהליך.

אם מופיע שינוי מספק והילד מתפקד היטב יותר, ייתכן שלא יהיה צורך לצרף אותו למפגשים. אם הקושי נמשך, מחמיר או מתברר כמורכב יותר, ייתכן שיהיה נכון להמליץ על הערכה מקצועית או על טיפול ישיר המתאים לגילו ולמצבו.

לעיתים הילד עצמו נעשה בהמשך פתוח יותר לקבלת עזרה. כאשר הוא אינו מרגיש שמכריחים אותו או שמציגים אותו כבעיה, ההתנגדות עשויה להיחלש והוא יכול לבחור להשתתף במפגש מתוך מוכנות גדולה יותר.

ההחלטה אינה מתקבלת לפי כלל קבוע. היא מבוססת על צורכי הילד, גילו, רצונו, חומרת הקושי והשינויים שנצפו לאורך התהליך. המטרה אינה להימנע בכל מחיר מטיפול ישיר, אלא לאפשר התחלה אחרת כאשר הילד אינו מוכן או אינו יכול להשתתף.

כמה מפגשים נדרשים?

אי אפשר לקבוע מראש מספר אחיד של מפגשים. משך התהליך תלוי בסוג הקושי, במשך הזמן שהוא קיים, במספר החוויות הקשורות אליו ובאופן שבו הילד מגיב לעבודה.

כאשר מדובר בקושי ממוקד הקשור לאירוע מסוים, לעיתים התמונה מתבהרת כבר במפגש הראשון וניתן להבחין בשינוי ראשוני בתוך זמן קצר. כאשר הקושי ממושך, מורכב או קשור לכמה חוויות ולכמה תחומי חיים, ייתכן שיידרשו מפגשים נוספים.

בתחילת התהליך מגדירים מטרה ברורה ככל האפשר. במקום לבקש באופן כללי שהילד יהיה רגוע או שמח יותר, בוחרים ביטוי שאפשר לעקוב אחריו, כגון פחד להישאר לבד, קושי להיפרד בבוקר, התפרצויות במצב מסוים או הימנעות מפעילות שבעבר הייתה אפשרית עבורו.

אין כוונה להמשיך במפגשים ללא צורך. אם לא נצפה שינוי לאחר פרק זמן סביר, נכון לעצור, לבחון מחדש את התמונה ולבדוק אם הילד זקוק להערכה או לדרך טיפול אחרת.

האם שני ההורים צריכים להשתתף?

לא. אפשר להתחיל את התהליך גם כאשר רק אחד ההורים משתתף.

בדרך כלל נכון שההורה שמכיר היטב את הקושי, את האירועים שקדמו לו ואת תגובות הילד יהיה זה שישתתף. אין הכרח שזה יהיה ההורה שנמצא עם הילד זמן רב יותר; חשוב יותר שיוכל להביא מידע רלוונטי, להתמקד בחוויית הילד ולשמש עבורו מתווך במהלך העבודה.

במקרים מסוימים השתתפות שני ההורים יכולה להרחיב את התמונה. כל אחד מהם עשוי לראות התנהגויות שונות, להכיר פרטים אחרים או לפגוש את הקושי במצבים אחרים. עם זאת, הסכמה מלאה בין ההורים או השתתפות משותפת אינן תנאי להתחלת התהליך.

אם קיימת מחלוקת משמעותית בין ההורים בנוגע למצבו של הילד או לטיפול בו, חשוב להתייחס לכך בזהירות. מטרת המפגש אינה לקבוע מי מהם צודק, אלא לשמור את הילד ואת צרכיו במרכז. כאשר ההורים פרודים או גרושים, יש לברר מראש את ההסכמה הנדרשת לקבלת החלטות טיפוליות עבור הילד.

האם רק הורה יכול לשמש כגשר טיפולי?

הקשר בין הורה לילד הוא המוקד המרכזי של הגישה, אך במקרים מסוימים גם אדם קרוב אחר יכול לשמש כגשר טיפולי. זה יכול להיות סבא או סבתא, הורה מאמץ, בן משפחה מטפל או אדם אחר שיש לו קשר קרוב, יציב ומשמעותי עם הילד.

לא די בכך שהאדם דואג לילד או רוצה לעזור לו. חשוב שיכיר את הקושי, יוכל להביא מידע רלוונטי ויהיה מסוגל להתמקד בחוויית הילד בלי להפוך את המפגש לעיסוק בקונפליקט שלו עם בני משפחה אחרים.

כאשר המשתתף אינו אחד מהוריו או מהאפוטרופוסים של הילד, יש לבדוק מראש את ההסכמה הנדרשת ואת גבולות השיתוף במידע. קרבה רגשית אינה מחליפה את הצורך לשמור על פרטיותו של הילד ועל זכויות האחראים עליו.

מה ההבדל בין גישת הקשר המרפא לבין הדרכת הורים?

בהדרכת הורים ההורה מקבל בדרך כלל הבנה וכלים להתמודדות עם מצבים המתרחשים בבית. העבודה עשויה לעסוק בתקשורת עם הילד, בהצבת גבולות, בתגובות להתנהגויות מסוימות וביצירת שגרה משפחתית מותאמת יותר.

בגישת הקשר המרפא מוקד העבודה שונה. ההורה אינו מגיע בעיקר כדי לקבל הנחיות כיצד להתנהג, וגם אינו נדרש לעבור תהליך אישי כתנאי לסיוע לילד. הוא משמש כגשר טיפולי שדרכו מתמקדים בילד, בחוויותיו ובקושי שעמו הוא מתמודד.

במקום לשאול רק "כיצד ההורה צריך להגיב?", אנחנו מנסים לברר גם:

• מה הילד אולי חווה ברגעים שבהם הקושי מופיע?
• האם היה אירוע שקדם להופעת הקושי?
• אילו רגשות, פחדים או תחושות עשויים להיות קשורים אליו?
• על איזה נושא ממוקד אפשר לעבוד באמצעות ההורה כמתווך?

לאחר שמזהים נושא מתאים, ההורה מבצע בהנחייתי את עבודת הטאפינג בהתייחס לחוויה של הילד. לכן עיקר המפגש אינו מוקדש ללימוד כללי הורות, אלא לעבודה טיפולית ממוקדת בנושא שהילד מביא דרך התנהגותו, דבריו או תגובותיו.

אין פירוש הדבר ששתי הדרכים סותרות זו את זו. במקרים מסוימים הדרכת הורים יכולה להיות חשובה, ובמקביל אפשר להשתמש בגישת הקשר המרפא כדי לעבוד על חוויה רגשית מסוימת של הילד.

שילוב גישת הקשר המרפא עם דרכי טיפול נוספות

גישת הקשר המרפא אינה חייבת לפעול כדרך טיפול יחידה. אחד היתרונות שלה הוא האפשרות לשלב אותה עם טיפול רגשי, פסיכולוגי, רפואי, חינוכי או משפחתי בהתאם לצורכי הילד.

לדוגמה, הילד יכול לקבל טיפול ישיר מאיש מקצוע, ובמקביל ניתן לעבוד באמצעות ההורה על פחד, אירוע או תגובה רגשית מסוימת. כך הילד ממשיך לקבל את המענה המקצועי הדרוש לו, והעבודה באמצעות ההורה מציעה דרך נוספת להתייחס למה שהוא חווה, לרבות נושאים שהוא עדיין מתקשה לדבר עליהם ישירות.

השילוב עשוי להיות מועיל גם בתחילת הדרך. כאשר הילד אינו מוכן להגיע לטיפול, אפשר להתחיל בעבודה באמצעות ההורה ובהמשך לבדוק אם עדיין נדרש טיפול ישיר. במקרים אחרים גישת הקשר המרפא יכולה להצטרף לתהליך שכבר מתקיים ולשמש כלי משלים בלי להתחרות בו ובלי להחליף אותו.

כאשר הילד נמצא בטיפול אצל איש מקצוע אחר, חשוב שהעבודה תיעשה מתוך כבוד לתהליך הקיים. במידת הצורך ובהסכמת ההורים, אפשר לתאם בין הגורמים המטפלים כדי למנוע מסרים סותרים וליצור עבור הילד מעטפת עקבית וברורה.

מתי גישת הקשר המרפא אינה מספיקה בפני עצמה?

גישת הקשר המרפא יכולה להציע דרך עדינה להתחיל לסייע לילד, אך היא אינה מחליפה בדיקה רפואית, אבחון או טיפול מקצועי ישיר כאשר מצבו של הילד מחייב זאת.

חשוב לפנות לגורם מקצועי מתאים כאשר מופיעים, בין היתר:

• שינוי חד ומתמשך בהתנהגות.
• ירידה משמעותית בתפקוד בבית, בלימודים או מבחינה חברתית.
• הסתגרות קיצונית או הימנעות הולכת וגוברת.
• שינויים חריגים בשינה או באכילה.
• תלונות גופניות חוזרות או תסמינים חדשים הדורשים בירור רפואי.
• חשד לפגיעה, להתעללות או לאלימות.
• שימוש בחומרים מסוכנים או התנהגות המסכנת את הילד או אחרים.
• פגיעה עצמית, אמירות על חוסר רצון לחיות או חשש לאובדנות.
• מצב שבו הקושי מחמיר או אינו משתפר לאורך זמן.

במקרים כאלה אין להסתפק בעבודה באמצעות ההורה. יש לפנות לרופא ילדים, לפסיכולוג, לפסיכיאטר ילדים ונוער או לגורם מקצועי אחר המתאים למצב. כאשר קיים חשש מיידי לבטיחותו של הילד, יש לפנות לקבלת עזרה דחופה ללא דיחוי.

הצורך בהערכה או בטיפול נוסף אינו שולל בהכרח את האפשרות להשתמש בגישת הקשר המרפא כחלק ממעטפת רחבה יותר. המטרה אינה להחליף טיפול שהילד זקוק לו, אלא להרחיב את אפשרויות הסיוע העומדות לרשותו.

כיצד נולדה גישת הקשר המרפא?

הבסיס הראשוני לגישת הקשר המרפא נוצר במהלך קורס שעברתי אצל ד״ר גבריאלה רוטן (Gabriëlle Rutten), רופאה מהולנד ומומחית ותיקה בטכניקות לשחרור רגשי. במסגרת הלימודים נחשפתי לאפשרות לעבוד באמצעות אדם קרוב כמתווך עבור אדם שאינו משתתף ישירות במפגש.

האפשרות הזאת עוררה בי הבנה חדשה: ייתכן שניתן לסייע לילד באמצעות הקשר הקרוב עם ההורה, גם כאשר הילד צעיר מאוד, מתקשה לבטא את עצמו או אינו רוצה להגיע לטיפול.

מתוך הבסיס שקיבלתי בקורס, ובהמשך מתוך הלימוד, ההתנסות והעבודה שלי עם הורים, פיתחתי את דרך העבודה שקראתי לה "גישת הקשר המרפא – טיפול דרך קשר הורה־ילד".

בגישה זו ההורה משמש כגשר טיפולי עבור הילד. הוא מביא למפגש את היכרותו העמוקה עם הילד ואת סיפור חייו, ובמהלך העבודה אנחנו מתמקדים בחוויות ובנקודות המשבר שעשויות להיות קשורות לקושי. התהליך משלב כלים המבוססים על טכניקות לשחרור רגשי ועל מאסטר טאפינג, בהתאם למצב ולמה שעולה במפגש.

בחרתי בשם "גישת הקשר המרפא" משום שהקשר הקרוב שבין ההורה לילד משמש בה כגשר המאפשר להתחיל תהליך גם בלי השתתפותו הישירה של הילד.

השם והמבנה שבו אני משתמש בעבודתי הם פיתוח שלי, המבוסס על ההכשרה שקיבלתי, על כלים מעולם הטאפינג ועל הניסיון שצברתי. אין בכך כדי לטעון שד״ר רוטן פיתחה את הגישה בשם זה או העניקה לה הכרה רשמית.

אפשר להתחיל לעזור גם כשהילד אינו מוכן להגיע

כאשר ילד מתמודד עם פחד, מתח או קושי רגשי ואינו מוכן להגיע לטיפול, ההורה עלול להרגיש שאין דרך להתחיל לעזור לו. גישת הקשר המרפא מציעה נקודת התחלה אחרת: עבודה באמצעות ההורה, תוך שמירה על הילד ועל הקצב המתאים לו.

אם אתם מזהים שילדכם מתמודד עם קושי אך אינו רוצה או אינו מסוגל להשתתף בטיפול, אפשר לפנות לשיחת היכרות ראשונית. בשיחה נברר מהו הקושי, מה כבר נוסה והאם גישת הקשר המרפא עשויה להתאים למצב.

אין צורך להחליט מראש על תהליך ארוך. הצעד הראשון הוא להבין את התמונה ולבדוק יחד מהי דרך הסיוע המתאימה ביותר לילד.

מקורות והבהרות מקצועיות

• ד״ר גבריאלה רוטן ומרכז נובט – התקן של טכניקות לשחרור רגשי: https://www.noveteft.com/en/about-us/
• מידע של משרד הבריאות על סימנים המחייבים פנייה לטיפול בילדים ובני נוער: https://me.health.gov.il/mental-health/therapy-rehabilitation/public-care/kids-and-teens/when-to-seek-kids-therapy/
• סקירה תיאורית של דיווחי מקרה על טאפינג באמצעות מתווך: https://www.academia.edu/96412003/Chapter_7_The_Curious_Phenomenon_of_Surrogate_Tapping

המידע במאמר נועד להסביר את דרך העבודה ואינו מהווה אבחון רפואי או נפשי. במצב של סכנה, פגיעה עצמית או חשש לאובדנות יש לפנות לקבלת עזרה מקצועית דחופה.

לשיחת היכרות ראשונית ←